וכל המוסיף גורע

I was going to write a post about the Giyyur controversy, but I think the following poem, published in Hebrew by Tzur Ehrlich in this week's Makor Rishon, says it all:

בלבן רומנטי, בשדמות בית-לחם. סבתא-רבה רות הולכת עם דוד.

רות, עמך עמך ואת צריכה ללכת. אל תשירי שיר לנין במואבית.

מי גיר אותך? מתי באת לביקורת? הגואל שלך המרה שלוש שבועות.

למה נין מזרוחניק? מה עשית בגורן? איזו מין תורה קיבלת בשבועות?

רות, את קשה. את כמו ספחת. רות, להתיר אין שום דעה.

רות, מה מציץ לך מהמטפחת. למה מטפחת בלי פאה?

רות, לא נבחנת על כל הלקט. רות, את נפסלת. את רות בלאי.

רות, את אינפקציה, את דלקת, או עצי-רות אולי.

סבתא-רבא רות שמעה ולא החליטה אם לשוב מואבה עם דוד נינה

או למצוא רב שליט"א מאסכולת ליטא שיסכים בסוף לתת לה חנינה

בקצירת העומר היא כמהה כמוה לא להישלל בידי בית דין אלים.

היא, ובית דוד, וכל אשר כמוה ועמו עמינו: רבבות עולים

רות, את צריכה גיור לחומרא. רות, הדיין כבר לא בגיל.

רות, גיוריו של חיים דרוקמן לא נכללו בדיל

רות, בית דוד מדי ציוני. רות, בית ישי לא משלים מנין.

רות, בית שמאי, בית תהיו-כמוני, בא להדפך באמת בנין.

רות, אלמנת כליון. רות, וכמותה מיליון.

רות, לא ה"חי" בתליון. קובע, כי אם המחשוף.

רות, את אינך מיוחסת. רות, את בנאחס מנחסת.

רות, פה אין חן ואין חסד. רות, סוף.

ממקור ראשון